מתאים או לא מתאים? מעבר לבינאריות באיכות. הוויכוח בין גישת התאימות לבין פונקציית ההפסד של טאגוצ'י

מאת אמנון מרגלית –  מכללת מסד

 

הגישה הבינארית: עמידה בדרישות כן או לא

תקן ISO 9001, מבוסס על עיקרון ברור ופרגמטי. מוצר או שירות עומד בדרישות הלקוח, או שאינו עומד בהן. מנקודת מבט זו, האיכות היא תכונה בינארית. כל יחידת ייצור נבדקת מול מפרט מוגדר, ואם היא נמצאת בתחומי הסבילות המותרים היא מוכרזת כ"עומדת בדרישות" ונשלחת ללקוח. אם לאו, היא מסווגת כחריגה ומטופלת בהתאם.

גישה זו מביאה עמה יתרונות מובנים. היא פשוטה ליישום, ניתנת לאכיפה, מספקת קריטריון ברור לשחרור מוצרים, ומאפשרת תקשורת אחידה בין ספקים ולקוחות. כאשר ארגון מצהיר כי מוצריו עומדים במפרט, הכוונה ברורה – כל מאפיין נמדד נמצא בטווח הסבילות שנקבע.

במכללת מסד לומדים הסטודנטים את עקרונות ISO 9001 . הדגש הוא על הבנת ההיגיון החוזי שמאחורי הגישה הבינארית ויישומה ביחסי לקוח-ספק, לצד תרגול אמיתי של מבדק פנימי עפ"י התקן לעריכת מבדקים ISO19011.

גישת טאגוצ'י: כל סטייה היא הפסד

ד"ר גנישי טאגוצ'י, מהנדס יפני שפעל בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הציג תפיסה מהפכנית שערערה את יסודות הגישה הבינארית. לפי טאגוצ'י, איכות אינה מצב בינארי אלא ספקטרום רציף. הוא ניסח זאת באמצעות פונקציית ההפסד. כל סטייה מערך המטרה, ולו הקטנה ביותר, גוררת הפסד לחברה, ללקוח ולמשתמש הקצה, גם אם הסטייה נמצאת בתחום הסבולת המותר.

הפונקציה הידועה ביותר של טאגוצ'י היא הפונקציה הריבועית: L = k(y – m)², כאשר L הוא ההפסד, y הוא הערך המדוד, m הוא ערך המטרה וk הוא מקדם עלות. המשמעות הפרקטית היא שיחידה הנמצאת בקצה תחום הסבילות גורמת הפסד כמעט זהה ליחידה חריגה שממש מחוץ לגבול, בעוד שיחידה הנמצאת בדיוק בערך המטרה מייצגת הפסד אפסי. טאגוצ'י הראה כי ריכוז היחידות סביב ערך המטרה, גם אם תחום הסבולת רחב, עדיף על פני פיזור אחיד בתוך התחום המותר.

במכללת מסד מלמדים את פונקציית ההפסד של טאגוצ'י כחלק ממודול הנדסת וניהול איכות. זאת נקודת מפנה בהבנת הסטודנטים את ההבדל בין עמידה בדרישות לבין מצוינות תהליכית.

הוויכוח בפועל: היכן מתנגשות הגישות

הוויכוח אינו אקדמי בלבד. הוא מתבטא בהחלטות יומיומיות בתהליכי ייצור ושירות. דוגמה קלאסית: ספק מייצר חלק עם ממד הנע בין 9.8 מ"מ  ל-10.2 מ"מ, כאשר ערך המטרה הוא 10.0 מ"מ. לפי הגישה הבינארית, כל יחידה בתוך טווח הסבולת עוברת ונשלחת ללקוח ואין הבדל בין יחידה בגודל 9.81 מ"מ  לבין יחידה בגודל 10.19מ"מ. לפי גישת טאגוצ'י, יחידה בגודל 10.19 מ"מ גורמת הפסד גדול פי ארבעה ממה שגורמת יחידה בגודל 10.05מ"מ, גם אם שתיהן עומדות בדרישות.

הוויכוח מחריף כאשר מדובר בהרכבה של מספר חלקים. אם כל חלק נמצא בקצה תחום הסבולת שלו, ההצטברות הסטטיסטית של הסטיות עלולה לגרום לחריגה ברמת המערכת, למרות שכל רכיב בנפרד עמד בדרישות. תופעה זו, הידועה כהצטברות סבולת (Tolerance Stack-up), מייצגת כשל מהותי של הגישה הבינארית בהנדסת מערכות מורכבות.

תופעת הצטברות הסבוילת מתורגלת במכללת מסד באמצעות סימולציה מעשית. התוצאה, שלרוב מפתיעה את הסטודנטים, ממחישה כי עמידה של כל רכיב בפני עצמו בדרישות אינה מבטיחה את ביצועי הכלל.

ההשלכות התעשייתיות: מה קרה בפועל

מחקרים השוואתיים שבוצעו בשנות השמונים בין מפעל סוני ביפן לבין מפעל סוני בסן דייגו הדגימו את ההשלכות הממשיות. שני המפעלים ייצרו את אותו מוצר עם אותו מפרט. המפעל היפני יישם גישה מוכוונת ערך מטרה, בעוד שהמפעל האמריקאי עמד על כך שכל יחידה בתוך תחום הסבולת מקובלת. התוצאה: שיעור תלונות הלקוחות ועלויות האחריות של המפעל האמריקאי היו גבוהים משמעותית. הלקוחות הרגישו את ההבדל, גם כשמדידות הבקרה לא הראו אותו.

בתעשיית הרכב, יישום פונקציית ההפסד של טאגוצ'י השפיע על כיול אלפי תהליכי עיבוד שבבי. חברות שאימצו את גישת ריכוז סביב המטרה דיווחו על ירידה של עשרות אחוזים בעלויות האחריות ועל שיפור מדיד בשביעות רצון לקוחות, ללא שינוי בגבולות הסבילות הרשמיים. בתחום התרופות והמכשור הרפואי, הרגולציה מאמצת יותר ויותר את עקרונות טאגוצ'י בדרישות ל-Process Capability גבוה, שמתבטאת בדרישה לא רק לעמידה בגבולות אלא להשגת ביצועים ממורכזים ובעלי שונות נמוכה.

האם ניתן לגשר בין הגישות?

המציאות התעשייתית מראה שאין צורך לבחור באחת הגישות על חשבון האחרת. ISO 9001 מספק את המסגרת הניהולית והחוזית הנחוצה. גישת טאגוצ'י מספקת את כלי החשיבה ההנדסי לשיפור מתמיד בתוך אותה מסגרת. ארגון יכול לעמוד בדרישות התקן ובה בעת לשאוף לצמצום שונות ולהתמקדות בערך המטרה.

כלים כמו Six Sigma, המשלב את שתי הגישות, מדגימים כיצד ניתן ליישם את הדיסציפלינה הבינארית של עובר/לא עובר יחד עם דרישה מדידה לביצועים גבוהים מ Cpk 1.33, המשקפת ריכוז אמיתי סביב ערך המטרה. המסקנה מבחינה מעשית ברורה: הגישה הבינארית חיונית לניהול ולתקשורת עם ספקים ולקוחות, ואילו גישת טאגוצ'י חיונית להנדסה ולשיפור תהליכים פנימיים.

במכללת מסד, שילוב הגישות מתורגל בתרגילי בקרת איכות סטטיסטית. הסטודנטים מגדירים  קריטריוני קבלה ודחייה, מנתחים נתוני תהליך, מחשבים מדדי יכולת תהליך (Cp, Cpk) ופונקציית ההפסד של טאגוצ'י. הם נדרשים ליכולת הסקה המביאה להמלצות לשיפור שמכבדות את גבולות המפרט הרשמי אך מכוונות לצמצום השונות ולהתמקדות בערך המטרה. גישה פדגוגית זו מכינה את הסטודנטים לקחת אחריות הנדסית ממשית בשתי הפרדיגמות במקביל.

סיכום: פרדיגמה אחת אינה מספיקה

הוויכוח בין הגישה הבינארית לבין גישת טאגוצ'י אינו ויכוח תיאורטי. הוא מתורגם מדי יום לעלויות אחריות, לתלונות לקוחות, לפגמים נסתרים ולאובדן עסקים. ארגון שמסתפק בגישה הבינארית בלבד נמצא בסיכון מובנה של שחיקת איכות הנסתרת ממדידות הבקרה הרגילות. ארגון שמאמץ את גישת טאגוצ'י ומיישם אותה כהנחיה להנדסת תהליכים הופך את השאיפה לאפס שונות ממטרה מופשטת לכלי תחרותי ממשי.

ההיסטוריה התעשייתית מלמדת כי יפן הצליחה לכבוש שווקים עולמיים בשנות השבעים והשמונים לא מכיוון שמוצריה עמדו בדרישות טוב יותר, אלא מכיוון שמוצריה היו עקביים יותר, קרובים יותר לערך המטרה, ובעלי שונות נמוכה יותר. זה בדיוק מה שטאגוצ'י לימד, ומה שכל מהנדס ומנהל איכות מחויב להפנים כחלק מאמנת המקצוע שלו.